• יוליה פריידין

מי הזיזה את השיליה שלי?

פוסט #2 בבלוג קקי גב והעיר הגדולה

בתמונה: חבל טבור בצורת לב, נח על שטיחון מנומר, מתנת יוליה פריידין

לאן עפות השיליות כשהלידה מסתיימת,

ומה הקשר בינן לבין מופע מחול בתיאטרון תמונע?


היי את, מה שלומך? איך את מרגישה היום?

איך הבטן? מה קורה בכלוב הצלעות?

יש לך מספיק חמצן בטחול? קל לך בכבד?

מתוק בכיס המרה?

ומה עם השחלה, איפה מה עושה עכשיו?

עצמי רגע את עינייך ושימי אצבע על השחלה השמאלית.

קצת יותר למטה, יותר שמאלה, כמעט כמעט שם.

האיברים הפנימיים שלנו, חבורה של פריווילגים סטייל בברלי הילס 90210, חיים להם שם מעבר הרי הסיליקון ואף אחד ואחת לא באמת יודעת איך הם נראים באמת ומה הלוקיישן המדוייק.


אם את.ה לא בוגרת תואר ברפואה/רפואה סינית/ מקצועות הטיפול למיניהם, לרוב "פשוטי העם" אין ידע ויכולת לאבחן ולהרגיש את האיברים הפנימיים.

בתיכון למדתי במגמת אמנות ומגמת ביולוגיה, ולא זכור לי אף שיעור שהתעסק בהם. הלימוד היה אבסטרקטי בעיקר, וכל הזמן ניסיתי להביא איפה נמצא התא הזה עם כל היכולות המופלאות שלו.

והוא לא היה בשורת הלוקרים של ציוד האמנות שלי.


למזלנו, הטכנולוגיה העכשווית מאפשרת מבט פנימה לתוך הגוף, בעיקר במצבי חולי, בעיות רפואיות או במצב של "בשעה טובה- הריון זאת לא מחלה", לראות את פרי בטננו.


ההריון שלי היה תקין לפי מה שמגדירה הרפואה, והזדדקתי רק לבדיקות השגרתיות ותודה על כך.


בשלב מסויים קולות חיצוניים התחילו לשאול: "את כבר מרגישה דופק?", וכמו כל אם עבריה (וממושמעת), התחלתי להאזין לעומק לקולות שהבטן העגלגלה שלי מייצרת. לא ידעתי איך בדיוק אמור להישמע דופק, כי חוץ מגזים, קרקורי רעב ותחושות בטן עייני ערך, אינטואיציה, לא הכרתי משהו אחר.


האיברים הפנימיים שלנו, חבורה של פריווילגים סטייל בברלי הילס 90210, חיים להם שם מעבר הרי הסיליקון ואף אחד ואחת לא באמת יודעת איך הם נראים באמת ומה הלוקיישן המדוייק.
אם את.ה לא בוגרת תואר ברפואה/רפואה סינית/ מקצועות הטיפול למיניהם, לרוב "פשוטי העם" אין ידע ויכולת לאבחן ולהרגיש את האיברים הפנימיים.

הדופק המיוחל לא נשמע, אז בבהלה ופאניקה קלה, רצתי למוקד נשים.


ושם הכרתי אותה לראשונה.


היי את.

היי יוליה.

אני השילייה שלך.

יואווו, נעים מאוד,

ובשמי הנוסף- השילייה הקדמית.

אני ממש שומרת על הבייבי שלך, ולכן לא הצלחת לשמוע את הדופק שלה.

היא פה לידי, שוחה לה בסבבה ומתפתחת יפה, אל תדאגי יוליה, אני מהטובות.


יוליה: רגע רגע, אז איך לא שמעתי עלייך עד עכשיו?


שילייה: הדברים הטובים סמויים מן העין גברת.


יוליה: עד לכאן! אני לא גברת! אני עלמה צעירה, וגם מתכוונת להישאר כזאת.

גם כשאהיה אמא.


שיליה: סליחה שהרגזתי אותך. בגדול אני מאוד רכה, וחיונית, ומלאת וויטמינים, ומתפתחת ביחד עם היורשת שלך.


אוי, את כבר יודעת שזאת בת נכון?

לא עשיתי ספוילר או משהו.


יוליה: יודעת יודעת וכבר מחאתי כפיים ברגע ההודעה.

בנות מובילות את העולם. אצל ביונסה זה נשמע קצת יותר טוב.

אז מה זה אומר שאת קדמית? את כמו פגוש ברכב? כמה ורסיות שלכן קייימות שם בתוך החלל החיצוני הפנימי של הגוף?


שיליה: אני לא יכולה לספר לך את כל הסודות שלי.

אחרי שתסיימי ללדת בשלום, לכי לראות את המופע של אורי לנקינסקי.

יש לה שם תשובות לשאלות הגדולות.


מפגש עם חייזרית

"קורס הכנה ללידה" מאת הכוריאוגרפית והיוצרת אורי לנקינסקי מחטט בבטן הגדולה של ההריוניות ומוציאה משם את אחד הסודות הכמוסים, והפחות מדוברים- סיפור השיליה.


מופע מחול טוב בעיניי, זה מופע בו אני צוחקת, או בוכה, רוצה לרקוד על הכיסא או להיות גם על הבמה, או כל התשובות נכונות בו זמנית.


עכשיו, שעברה כבר שנה וחמישה חודשים, אני יכולה להתבונן לאחור באירוע הלידה הפרטית שלי, ולמצוא שם הומור, בין ציר לציר, לכאב להקאה.


אורי לנקינסקי לוקחת מנחי לידה מוכרים והופכת אותן לכוריאוגרפיה בימתית.

הרגעים בהן את רק רוצה שזה יהיה מאחורייך, רגעי הנוכחות הפיזית הכי חזקים וכואבים שחוויתי, של סיבולת עצומה, של חוסר יכולת לבטל או לעצור את הרכבת הדוהרת הזאת.

הרגעים האלו, כשהן נעשים ע"י אישה בדמות חייזרית עם תאורה כחולה, נראים פתאום קורעים מצחוק, מגוחכים, נוגעים ובעיקר לא מוכרים למי שלא עברה את מופע הסולו הפרטי שלה אי שם בחדר הרפואי, או בבריכה.


במופע של אורי - השיליה מדובבת בגאונות ע"י דמות חייזרית שאורי מבצעת ומספרת שהיא שוקלת 700 גרם, עוביה 2.5 ס"מ וגודלה כפול משל הלב.

היא איבר כה חיוני וחשוב ומגן על התינוק.ת שלנו, מהגוף שיכול לזהות את העובר כפרזיט.


השיליה בעצם מצילה חיים, ולא מקבלת הכרה ראויה.

היא האיבר היחיד שנוצר ביחד עם התינוק שלנו ומספק לו את כל מה שהוא צריך.

gif
בגיף: מריה קארי שואלת "מה את בכלל?"

את מוכרת לי מפעם… אולי מאיזה קורס אחר?


עד להיכרות המרגשת עם השיליה שלי, יצא לי לשמוע עליה פה ושם. כמו חברה של חברה של חברה ש"יואו את ממש חייבת להכיר".


בקורס ההכנה ללידה שהשתתפתי בו בזמן ההריון, הזכירה המנחה את הלידה הנוספת- לידת השיליה. אבל האינפורמציה הזאת לא נטמעה במוחי, ואיכשהו נשכחה עם שאר הדברים שהמוח מעדיף לא לזכור כאשר הבטן תופחת כמו בצק פילסברי.

במקרה אחר - יום אחד בהיותי בהריון, עמי, חוזר הביתה עם בשורה, ומספר לי ששמע בחדר מורים, שיש נשים אכלו את השיליה שלהן.


איך אומרים? -הקאתי קצת בפה. או יותר נכון, העליתי גירה.

קימטתי את האף, וחשבתי מי המוזרות האלה ולמה לי המידע הזה.

הוא המשיך והסביר שאפשר להפוך את השיליה לקפסולות, והממש מאתגרות מכינות מזה שייק- שוב העליתי גירה.


עד להיכרות המרגשת עם השיליה שלי, יצא לי לשמוע עליה פה ושם. כמו חברה של חברה של חברה ש"יואו את ממש חייבת להכיר".

כשירד מפלס רצון ההקאה, עשיתי גוגל, ומצאתי כל מיני עדויות של נשים מוכרות לציבור הרחב מספרות על החוויות החיוביות שלהן לאחר שלקחו את הקפסולות.

מפה לשם, מצאתי דולה מקפסלת שגרה שכונה לידי שהסבירה לי בטלפון למה זה טוב.

החלטתי, שאם לא יהיו סיבוכים בלידה, והשיליה תצא בשלמותה, אקפסל, ואשמור במקרר.

שיהיה לעת צורך.


ערב הבכורה

gif
בגיף: שחקנית על השטיח האדום

כשסיימתי ללדת את ביתי בכורתי אחרי 25 שעות של שיכרון חושים, הרגשתי מרוקנת ועייפה.

נאמר לי שיש עוד טיפ לשלם- ועכשיו צריך ליילד את גברת שיליה!


באתי ללידה עם קופסת פלסטיק גדולה וריקה, הכינותי מראש, מה שנקרא..


הגוש האדום הגדול הזאת שכב שם, והתפלאיתי מגודלו, כמו סטייק של חיה לא מוכרת, כמו יצור שהגיע מהחלל החיצון.


במופע של אורי, היא מתעסקת בחוסר הידע על האיבר החייזרי הזה, ואיך בעצם לא מייחסים לו חשיבות והוא מתווך, מקשר, בין האם לבין העובר שלה, ובסוף מוצא את עצמו בפח הזבל ביחד עם הכפפות ושאר עזרים רפואיים.


אך לא במקרה שלי.


הקופסא הריקה, חיכתה לשיליה שלי וכשהיא יצאה, הגברת נלקחה, למקרר של בית החולים לשמירה, בשקית שחורה כדי לא לעורר מהומה.

הרפואה הקונבנציונלית, מנסה לזרום עם הרעיונות החדשים לפעמים, אבל בשושו…


השיליה יובשה ועברה לקפסולות המיועדות לשימוש בחודשים הראשונים שאחרי הלידה.

עכשיו שהכרנו…

gif
בגיף: חייזרית מנופפת לשלום

אני חושבת על השיליה כמו על חלק בלתי נפרד מתהליך יצירה.


חששות, רעיונות מוטרפים, עוד רעיונות מוטרפים, עוד מחשבות, עוד רצונות, עוד מחקר, עוד ניסוי ותהיה,

בעצם כל מה שלא נכנס בסוף למופע הבכורה אבל היה חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה.


ועכשיו הרעיונות האלו שוכבים בקפסולות, ואנחנו נעזרות בהן לעת צורך, ואולי חלקן יבשילו למופע בכורה משל עצמן.


זכיתי לקחת את היורשת שלי לחזרה גנרלית בסטודיו למופע של אורי , של הקורס הכנה ללידה. במשך כל המופע, דניאלה, צפתה, נהנתה ורק כשהגיע האננס(מנסה בלי ספוילרים) היא נבהלה.


דניאלה העבירה אותי את הקורס הכנה הכי מדויק לה שיש, בעטה את עצמה החוצה בשבוע 36+5 כי העולם קרא לה להמם אותו עם החיוך הכובש שלה,

כל יום שהיא מחייכת אליי, אני תוהה איך העולם הסתדר בלי היצירה הפרטית שלי, ואיך עכשיו, כשהגיעה אלינו מהחלל החיצון מכוסה בלבן, ככה היא נראתה כשהגיחה מתוכי- העולם, הפך להיות מקום קצת יותר טוב כשהיא בסביבה.


הסוד שאני יכולה לגלות לכן, שלא משנה כמה חזרות וקורסי לידה נעשה לפני,

בסוף המופע יספר את עצמו ואנחנו נתאים את עצמנו אליו.

כי ככה זה עם חייזרים- הם באים בהפתעה.


0 comments