• יוליה פריידין

להיות או לא להיות (אמא)-זאת השאלה האמיתית.

Updated: May 8

בלוג #1 קקי גב והעיר הגדולה מאת יוליה פריידין

בתמונה: אישה הריונית שוכבת ונוגעת בביטנה. איור בצבעי מים מאת יוליה פריידין.


ההחלטה או הבחירה להפוך לאמא לא תמיד ברורה מאליה לכל אחת, ולא כולן מרגישות שרק על ידי הפיכתן לאם- הן יממשו את הנשיות שלהן בצורה המלאה ביותר.

ישנן נשים, העוברות דרך דם (כל חודש אם לדייק), יזע והרבה דמעות עד שמגיעות להחלטה שממנה אין דרך חזרה, כמו שאמרו חכמנו, בוני אם: one way ticket.

תכירו, אני יוליה, אמא ליורשת מדהימה בחמידותה בת שנה ושלושה חודשים בשם דניאלה.

לפני כמה שנים בכלל לא הייתי בטוחה שאהיה בפוזיציה הזאת של אמא, שאני מתאימה ל"תפקיד" או בכלל רוצה להגיש מועמדות. "אימהות זה לתקתקניות"

לפני עשור וקצת פגשתי את מי שעתיד להפוך לאבא של היורשת, ובן זוגי לחיים ולמריבות על מגדלי הכלים בכיור וערימות הכביסה בסלון- מה שנקרא הבונבוניירות של חיי הזוגיות.

אי שם בתחילת הקשר ושיגעון ההתאהבות, נפלט לי, שאני רואה בו אבא פוטנציאלי לילדיי לעתיד.

עבר עשור מרגע ההצהרה ועד להוצאה לפועל.

עמי הוא צייר מחונן, אמן מוכשר וצנוע, מבוגר ממני ב12 שנה.

אני נחושה בדעתי לא להתבגר וחוגגת יום הולדת 25 כבר יותר מעשור, ועמי ירש גנים תימניים מאימו, מה שהופך אותו לצעיר לגילו עם עור חלק ושיער לא מאפיר, אז בשנות אמן, אנחנו כמעט באותו גיל. (תעשו לבד את התרגיל המתמטי).


gif
בגיף: תות מבשיל

לעמי לוקח זמן להבשיל לדברים. לא בכדי אני קוראת לו דוב.

בתחילת הקשר עמי היה צריך להרחיק לחודש עד לסנגל באפריקה כדי להבין שאני האחת.

אם ההפיכה להורה היתה תלויה רק בו- הוא כבר מזמן היה מוכן ובשל לאבהות.

רוב חבריו , אחיו, ובני דודו היו אבות.


אך רצתה אלוהימה וברכה רק את המין הנשי ביכולות התעברות, ילודה ויצירת חלב.

לא משנה כמה נרצה שוויון, ונשאף לחיות במערכת יחסים כזאת- החלוקה בנטל ההורות,

אף פעם לא תהיה שוויונית.


הגוף שלך סיסטר הוא זה שסוחב, מתמלא, מקיא, משתנה, מתעגל, מתנפח,

ואז עושה את פעולת הבריאה.

בתפיסה שלי להפוך לאמא דרש מוכנות -

דרש רצינות.

דרש בגרות.

דרש גט יור שיט טוגדר.

דרש להיות מישהי אחרת ממה שהייתי.

דרש להשתנות.

כל הדברים שלא הייתי אז וגם עכשיו לא.

האימהות נתפסה בשבילי כהחלטה שאי אפשר להתחרט.

מחוייבות מעכשיו ועד עולם.

אחריות אינסופית.

לחתום על חוזה שאף פעם אי אפשר להפר.

ואני, בת אדם מאובחנת קשב וריכוז, חרדות, מחלות פסיכוסומטיות, רגישה מידי, עם אפיזודות של דיכאון, איך אני עם כל החבילת עלי אקספרס הזאת- אוכל לתפקד בתפקיד המנהלתי הזה. תפקיד ש"שמור" לתקתקניות, למסודרות, לבשלות כבר, לכאלו שתמיד ידעו שהן נועדו לזה.

לא הייתי מוכנה..


לא משנה כמה נרצה שוויון, ונשאף לחיות במערכת יחסים כזאת- החלוקה בנטל ההורות, אף פעם לא תהיה שוויונית.
הגוף שלך סיסטר הוא זה שסוחב, מתמלא, מקיא, משתנה, מתעגל, מתנפח, ואז עושה את פעולת הבריאה.

שנה אחרי שאמרנו "איי דו" אחד לשניה, אמא שלי, נפטרה מסרטן שחלות אחרי 4.5 שנים של התמודדות עם המחלה.

אני בת יחידה להוריי, ובשנה האחרונה למחלה של אימי, התהפכו התפקידים, ואני הייתי המטפלת, המכילה, הדואגת, הסוחבת את נטל המחלה, גם על הכתפיים שלי.


הייתי שבר כלי.

מלאה בחרדות והתקפי חרדה שהתגברו בשנה האחרונה של חייה, דיכאון ועצב, ושחור בנשמה, רק רציתי לעמוד שוב על הרגליים, להתייצב, לעשות דברים בשביל עצמי, לחזור לרקוד, לטפל בעצמי.


וכך היה.

לאט לאט, יום יום, התחלתי לגרד את עצמי לעשות דברים קטנים. דברים שעושים לי טוב.

שמחת החיים החלה לחזור אליי. הכדורים נגד חרדה התחילו לעשות את עבודתם, וגם את תופעת הלוואי הסימבולית בעיניי: הווסת שלי הופסקה לחצי שנה אחריי פטירתה של אימי.

החלפתי כדורים, ותחושת החיוניות החלה לבעבע.

התחלתי לממש את עצמי במחול ופרפורמנס ורציתי עוד ועוד מהעולם הזה.

עמי חיכה בסבלנות. הוא הבין שאני צריכה זמן להשתקם.


אבל מצד שני, הרצון שלו באבהות היה על מצב המתנה, ולמרות שנראה צעיר לגילו-

הגיל הביולוגי הולך קדימה.

בתקופה הזו הריבים שלנו היו בעיקר סביב ההורות, המוכנות שלו, והרצון שלי להתממש,

להיות מישהי, לקבל הכרה והוקרה בעולם.


gif
בגיף: המחשה של יציאה מהבוץ

"אימהות זה לא לאמניות"


תמיד חשבתי שאני צריכה להגיע לאיזה מקום עם האמנות שלי, לפני שאני הופכת לאם.

כי אח''כ, זה כבר לא יקרה.

אח''כ - החיים שהכרתי אותם, של חופש ועצמאות, יתנהלו ע"י מישהי, שהיא לא אני.

החירות שלי תהיה בידיים קטנות.


המדיה החברתית הציפה עוד ועוד קנאה והשוואה, התבוננות איך אצל כולם "הכל עובד", ההיא טסה להופיע בחו"ל, האחרת מופיעה בפסטיבל נחשק והשלישית קיבלה פרס שווה על היותה אמנית/רקדנית מצליחה . ואצלנו הלחצים מצד עמי הבשל להורות, והאגו של יוליה מצד שני, זעקת השחלות החודשית והגיל הביולוגי המוכחש שלי הגיעו להתפוצצות,


הגוף הגיב כמו שהוא יודע להגיב במצבים של "המציאות הזאת גדולה מדיי בשבילי". הוא נכנס למצב קיפאון. אחרי שעשיתי בדיקות דם, שללתי וירוסים ומחלות מפחידות ועדיין הרגשתי חלשה ומרוקנת. הבנתי בעצתה של מורה האהובה לריקוד, שאני כנראה בדיכאון.


המורה הזאת היא דמות השראה בשבילי.

היא רקדנית, כוריאוגרפית, מורה בחסד, בת אדם וגם אמא.

היא מכילה את החבילה.

היא גם וגם וגם.

כל אמנית מוערכת בעיניי, כשאני קוראת על הביוגרפיה שלה, אני בודקת האם היא אמא או לא.


הגוף הגיב כמו שהוא יודע להגיב במצבים של "המציאות הזאת גדולה מדיי בשבילי". הוא נכנס למצב קיפאון. אחרי שעשיתי בדיקות דם, שללתי וירוסים ומחלות מפחידות ועדיין הרגשתי חלשה ומרוקנת. הבנתי בעצתה של מורה האהובה לריקוד, שאני כנראה בדיכאון.

"אימהות זה לא לי"


דיכאון טרום לידה.


דיכאון של כובד ההחלטה האם להפוך לאם.

דיכאון ופחד לאבד את הזוגיות.

דיכאון מהידיעה שאני לא אעשה את זה כדי לרצות את בן זוגי, אם לא הבשלתי ואני עדיין מלאה הרבה הרבה ספקות ומנגד האהבה כלפיו.

היה לי פחד מהלידה עצמה. איך אני יוליה, זאת שגוזרת תוויות מהבגדים כי מציקות לה באזור הגב,

אמורה "לחרבן אבטיח" (מינוח ששמעתי מיודעות דבר), ולצאת מזה בחיים.


ניסיתי לצאת מהמצב ע"י דיקור, שינוי תזונה, מדיטציות ושום דבר לא עזר.

אז חזרתי ליטול תרופות אנטי חרדתית.

זה היה חודש גיהנום עלי אדמות עד שהן התחילו להשפיע.

שוב אני במצב של ניסיון לעמוד על הרגליים, להתאושש, ולחזור להרגיש שמחת חיים.


השיחות על ההורות פחתו, ונראה שעמי כבר איבד תקווה שזה יקרה לו ולנו מתישהו.


"אימהות יכולה להיות גם בשבילי"


gif
בגיף: אמא מרקדת

מעבירה כמה שנים קדימה-

הגיעה הקורונה.

העולם עצר מלכת.

קיפאון.

יוליה ועמי נהנים מירח דבש שני בסגר.

אוכלים טוב, עושים זומים ובעיקר נהנים מזמן איכות של אמנים עצמאיים שכל פעילותם הופסקה.

פתאום, כל ה"חשובים" בחוץ, הפכו ללא רלוונטים.

כל העולם הפך לקו מאוזן ומצפצף של מכונת הנשמה, והאגו נרגע. אין יותר השוואות לעולם שבחוץ

והמיקוד נכנס פנימה.

לתוך האגן, עצמות המושב, לבטן הרכה וללב.

שם היה שקט. ונעים. ורצון לשהות.


דניאלה הגיחה לעולם 36 שבועות וחמישה ימים אחרי הסגר הראשון.

היא הפכה אותי לאמא.

ואת עמי לאבא.

ואת שנינו להורים.

ושלושתנו עכשיו משפחה.

ארבעתנו בעצם, עם קוקו הכלבה הכנענית המעורבת שלנו שהצלנו מהמדבר.


אני אימנאית מסתבר, אימא שהיא גם אמנית. אמנית שהיא גם אימא.

מושג שגיליתי עליו ב"חופשת הלידה" שלי מאימא שהיא מוסיקאית.


אני מנסה להיות גם וגם וגם.

יש ימים שזה עובד לי,

יש ימים שפחות.


אספר לכן על כולם.

0 comments