• דנה אורקין

הפעם הראשונה שלי

Updated: Oct 11


בתמונה: אישה עם גלימה של גיבורת על מגישה תלונה במחשב



כשנות החיים שלי על כדור ארץ כך שנות החיים שלי בחברות צמודה עם עולם הרפואה. ראיתי הרבה- אנשי מקצוע טובים ואמפתיים ולעומתם אנשי מקצוע מגעילים ואנטיפתיים. דווקא העובדה שגדלתי לתוך המערכת גרמה לי להרגיש שאין לי ממש למה לנסות ולשנות בה דברים. כי "זה תמיד היה ככה" אז זה כנראה גם "תמיד יהיה ככה". מה אני, דנה הקטנה, יכולה כבר לעשות.

אבל בפוסט הזה אספר את הסיפור של איך "אני דנה הקטנה" החליטה כן להגיש תלונה ולמה אני חושבת שכדאי שכולנו נעשה את זה יותר. אז אם את שוקלת בדיוק לעשות את זה או שעשית אבל את מרגישה תחושות של חוסר ביטחון, אני ממליצה לך לקרוא!

על מה כבר יש לך להתלונן?

כמו שאמרתי, עד השנה לא הרגשתי שנתקלתי באיזה משהו שהיה עד כדי כך "חמור", שמצדיק תלונה. רגע, זה לא בדיוק נכון - לחלוטין פגשתי בדברים שהיו מספיק חמורים כדי להגיש תלונה, אבל במאזן הזה בראש שיש לכולנו של "כמה זה חמור" למול "כמה זה כאב ראש" ו"לא נעים" הכף תמיד נטתה לכיוון ה"לא נעים לי". היו גם הצדקות מבחינתי - למה שאתלונן? מה כדי שהרופא ימלמל איזו סליחה ללא כוונה מתחת לשפמו ומקסימום המנהלים יעשו לו קצת "נו נו נו"? אני יכולה להסתדר בלי הסליחה הזו, תודה. עד ש... קצת כמו בסרטים על התהוותם של גיבורי-על או אבירים (אני, שיגעון גדלות? מה?), התלונה הזו בחרה בי ולא אני בה.


gif

בגיף: דוד בן מספיידרמן במשפט האלמותי שלו- עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה


הכל התחיל בתחושות של לחצים בחזה כשהייתי עולה במדרגות. רופאת המשפחה שלי שהיא כידוע נסיכת עולם, לקחה אותי ברצינות ושלחה אותי לעשות בדיקה שנקראת אקו-לב במאמץ. כולי אחראית דחיתי את הדחיינות שלי והזמנתי תור. אפילו דאגתי לשאול מה קורה אם הסוכר שלי יורד בזמן הצום שהם ביקשו לפני. טפחתי לעצמי על השכם שאני כזו אחראית וחשבתי לוודא את זה. ההוראות שנתנה לי המוקדנית היו ברורות ופשוטות: להגיע בבגדים נוחים, נעלי ספורט ולהפסיק לאכול כשעתיים לפני. הגעתי לבדיקה בדיוק בזמן והזמינו אותי להיכנס פנימה בעיכוב קל בלבד. הייתי כולי מרוצה מקצב העניינים, מרגישה אנרגטית בעודי לבושה כאילו יצאתי לשיעור פילאטיס. בחדר החשוך שנכנסתי אליו היו רופא קרדיולוג, שתי טכנאיות, מיטה, הליכון, והרבה מאוד מכשירים ומחשבים. לפני שלב ההיכרויות, ליוותה אותי הטכנאית לחדר הלבשה קטן ואמרה לי בצורה מתורגלת "תפשטי את החולצה והחזייה ושימי את החלוק שיש לך פה. עם החלק הפתוח קדימה." "החלק הפתוח קדימה?" שאלתי אותה, אפילו ששמעתי אותה ממש טוב. "כן כן, החלק הפתוח הוא מקדימה". בגיף: מישהי מאיתנו טועה, אני חושבת שזו את

gif

ההיגיון מבחינתי היה בערך כמו לשים תחתונים מעל המכנסיים. מה בדיוק עוזר לי חלוק אם כולו פתוח מקדימה? לפחות בגוף שלי, קדימה זה איפה שהציצים שלי נמצאים ולא היה לי תכנון לחשוף אותם לאף אחד זר היום. בטח לא שלושה! עשיתי מה שהיא אמרה כי בתור מישהי מתורגלת בבדיקות הבנתי כאילו את ההיגיון מאחורי זה, אבל הרגשתי מאוד לא בנוח. לפני שיצאתי מהחדר פתחתי קצת את הדלת וסימנתי לה כמו בתא הלבשה של חנות בגדים שתבוא רגע. הראיתי לה את איך ששמתי את החלוק ושאלתי אותה שוב "ככה?"."כן כן, בואי" היא ענתה.

היא התחילה לחבר אותי לאלקטרודות א.ק.ג. עדיין התקשיתי להאמין שזה מה שקורה והחלטתי לגשת לנושא מזווית אחרת- "גם נשים עם שדיים גדולים מאוד עושות את ההליכה הזו בלי חזייה? זה בטח ממש כואב להן!" אמרתי לה. בלב קיוויתי שהיא תיזכר פתאום- ש"היי! לנשים עם ציצים גדולים אנחנו מרשות לשים חזייה אז אפשר אולי להציע גם לה כי אובייסלי היא מרגישה לא בנוח". אבל התשובה שלה לא השתנתה- "כן, גם הן עושות בלי חזייה". היא הייתה נבוכה קצת מהשאלה שלי, לא כל כך ריחמתי עליה, לי היה יותר מביך. בשלב הבא, בעודי חשופת חזה, הרופא הקרדיולוג החל לתשאל אותי למה הפנו אותי לבדיקה והסביר בחצי מילה מה עושים, אני חושבת שזה היה גם השלב שבו הוא הציג את עצמו ואותן- ממש רגע נהדר כדי לקודד משהו בזיכרון. בזמן שהוא דיבר, עניינו אותי יותר המחשבות של אם זה בסדר שאסגור את החלוק לפחות כשהוא מדבר איתי? או שזה בעצם לא משנה, תכף אהיה חשופה ממילא. אח"כ התחילה הבדיקה. בחלק הראשון ביקשו ממני לשכב על מיטה די קרירה בשביל החלק של האקו. הטכנאית עשתה את הבדיקה והרופא ישב עם הגב אליי צופה במסכים שכנראה משדרים משהו קשור. במקום שארגיש בנוח יותר כי הוא לא מופנה כלפיי, הרגשתי הרבה יותר גרוע כי כל פעם שהוא הסתכל לכיווני (אני מאמינה שזה היה בשביל לבדוק משהו רפואי) הרגשתי כאילו זו איזו הגנבת מבט לעבר החזה שלי. בחלק הבא, עברתי להליכון, חששותיי התממשו- זה לא נוח בלי חזייה. זה בטח לא נוח כשמתחילים קצת תסמינים לא נעימים ואז הרופא נאלץ להתקרב לאזור שלי. אני מתארת לעצמי שזה כבר ברור, אבל אני מרגישה צורך לכתוב את זה שוב- גם בשלב הזה, גם בשלב אחריו, אני עדיין עם חזה חשוף! סיימתי את הבדיקה בתחושה של: "הו וול, זו מערכת הבריאות חבובה, זו רק עוד בדיקה שלא נגישה לנשים", אחזור הביתה אוריד את כל הדבק, אנסה לזכור שהסימן האדום על החזה שלי הוא מהמדבקה ולא משהו סימן חדש שדורש מההיפוכונדריה שלי להשתלט ואמשיך הלאה.


עלתה לי בראש גם האישה המבוגרת שהייתה אחריי בתור לאותה הבדיקה והבן שלה ליווה אותה. היא ידעה שזה מה שקורה בבדיקה? הבן שלה יודע? איך זה מרגיש אם הוא נכנס כמלווה ואז את צריכה לצאת עם כל החזה שלך חשוף? אם היא הייתה יודעת את זה מראש, היא הייתה באה לבדיקה הזו בכלל?

יום למחרת בשיחת הביקורת עם רופאת המשפחה שלי, כפרעליה, אמרתי כבדרך אגב "את יודעת, אם כבר בדיקות שלא מתאימות לנשים…" פירטתי לה על הבדיקה ומשהו דיגדג לה לא טוב. באותו יום כבר ביררנו ומסתבר שהם עברו על כמה זכויות מנוהל של משרד הבריאות: הם לא נתנו לי את האפשרות להגיע עם חולצה רחבה כדי שאוכל להיות מכוסה והם לא שמו שלט שמסביר לי על הזכות הזו. פתאום ירד לי האסימון - יכולתי לעבור את כל הדבר הזה עם חולצה! להיות מכוסה! ולא אמרו לי! זה היה הרגע המכונן. מותו של הדוד של פיטר פארקר אם אתן בענייני קומיקס וזקוקות להמחשה. בראש שלי עלו לא רק אני- אלא הרבה נשים אחרות. חברה שלי שיש לה שדיים גדולים ברמה שהיא צריכה גם לישון עם תמיכה. חברה אחרת שהיא יפיפייה אבל מאוד לא בטוחה בגוף שלה. חברה דתייה שדואגת לשמור על הצניעות ולא הייתה "מספיק" בבדיקות רפואיות כדי להבין את ה"רציונאל" מאחורי החשיפה הזו. לבסוף, עלתה לי בראש גם האישה המבוגרת שהייתה אחריי בתור לאותה הבדיקה והבן שלה ליווה אותה. היא ידעה שזה מה שקורה בבדיקה? הבן שלה יודע? איך זה מרגיש אם הוא נכנס כמלווה ואז את צריכה לצאת עם כל החזה שלך חשוף? אם היא הייתה יודעת את זה מראש, היא הייתה באה לבדיקה הזו בכלל? הבנתי שאני חייבת לקפוץ על ההזדמנות שניתנה לי להגיש תלונה מסודרת. זו כבר לא אני פה ואני בטוחה שזה לא המקום היחיד שמתנהל ככה. אני חייבת לעשות את מה שאני יכולה. הגשתי את מכתב התלונה בעזרת הרופאה שלי למשרד הבריאות, חתמתי את השם שלי למטה, והרגשתי גאווה מסויימת שאני עושה את זה. אבל אז כשהכל התחיל להתגלגל נזכרתי למה החשש הזה מלהגיש תלונה קיים בפנים. הפעולה הזו, מכניסה אותך לאיזה מן מסע רגשי שלעתים הוא לא קל בכלל.


השלבים האמיתיים להגשת תלונה על איש/אשת מקצוע רפואי

*לפני משנתה של ד.אורקין


שלב 1: הכחשה

יוצאת מהבדיקה אם תחושה שמשהו היה לא בסדר, אבל "יאללה נו, כל מערכת הבריאות ככה. זה לא היה כזה נורא".


שלב 2: זעם

פתאום את קולטת כמה היה פה לא בסדר ואת מחליטה לפעול. בד"כ הפעולה הראשונית כוללת בעיקר התמרמרות באוזני א.נשים. אח"כ כבר הגשת תלונה. אם תתני לזעם לעבור לגמרי, כנראה שלא תגייסי שוב כוחות להגיש את התלונה... מניסיון ><


שלב 3: ה"לא נעים לי"

שלב מאוד מסוכן. בשלב הזה את מתחילה לפקפק. את אומרת לעצמך "אבל הרופא והטכנאיות, הם היו סה"כ בסדר… באמת השם שלהם צריך להיות כתוב? גם ככה קשה לעבוד במערכת הבריאות… הם בטח לא התכוונו. זה משהו מערכתי כאילו… לא נעים להתלונן… אחותו המסוכנת אף יותר של ה"לא נעים לי" היא ה"אולי אני מגזימה", ממש ממש קל מידי ליפול למלכודת שלה אבל תזכרי שהיא משקרת כי היא מנסה "לחסוך ממך אי נעימות".


שלב 4: הצטדקות (מורכב במיוחד למוח חרדתי)

שני חלקים במוח שלך נכנסים לקרב. ה"לא נעים לי" וה"לא חבל?" מול "אבל זה לא צודק!" וה"אני חייבת לעשות משהו!". החלק בתוכך שמרגיש כמו בסה"כ בורג קטן במערכת למול החלק שזועק "כל קול נחשב". מומלץ להעיר את המוח הרציונאלי לפעולה - זה נכון שהם היו בסה"כ נחמדים, אבל הם פעלו בצורה לא נכונה שיכולה לפגוע בהרבה א.נשים וליצור חוויה ממש קשה ויש לך משהו שאת יכולה לעשות, אז למה לא? חוץ מזה תמיד יש ניסיון בירור של מה שקרה, את לא חייבת להיות היחידה שמנסה להוכיח פה משהו.



בתמונה: מאזניים


שלב 5: הסביבה נכנסת

בשלב הזה יש כבר תגובות ראשוניות מכל מיני גורמים שקשורים לתלונה שהגשת. כל תגובה שולחת אותך לאיזה גל רגשי. כשאת מקבלת תמיכה וטפיחה על השכם את ממש מרוצה ומרגישה שאת לא לבד ועשית משהו משמעותי. כשהרופא מנהל המחלקה מתקשר ומדבר בטון מתנשא שבו "הוא רק מנסה להבין" וממלמל בסוף איזו סליחה קטנה, את מרגישה מגעיל בבטן. בייחוד קשה כשמנסים להוכיח לך שזו את שטעית- הנציג שאיתך בטלפון, "בדיוק פה בחדר אחר אבל זהה ויש שלט שכתובות בו בבירור הזכויות שלך!" ברגע הזה את מנסה להחזיק את עצמך ולמנוע מהמוח שלך לגלוש חזרה למקום של "אולי טעיתי? סתם הגזמתי? אולי אני לא זוכרת נכון? אולי אני היסטרית?". אם יש לך אפשרות להתכונן מראש לטענות כאלו שיכולות להגיע מהגורמים האלה, אני ממליצה על זה, זה מאוד יקל. למשל לגבי השלט- אם אני לא ראיתי את השלט סימן שהוא לא במקום נראה לעין. חוצמזה כשאיש צוות אומר לך מה לעשות האיש הסביר לא אומר "אבל כתוב בשלט!" זה החלק שבו כל כך ברור לך למה צריך קצת כוחות כדי להתמודד מול זה.


שלב 6: רגיעה- הסביבה מקדמת את התהליך

את הגשת תלונה, אבל את לא אמורה להיות זו שמניעה את התהליכים. אז יש לך קצת זמן של שקט מכל זה בזמן שא.נשי מקצוע מקדמים.ות את העניין.


שלב 7: פתרון?

במקרה שלי באמת היה איזה סוג של פיתרון, התקשרו אליי והודיעו לי שהולכים לעשות שינויים מערכתיים במוסד שבו עשיתי את הבדיקה כדי ליידע את הנשים עוד בקביעת התור. כחודש אחרי קיבלתי הודעה מהנשים הנפלאות שתמכו בי בהגשת התלונה שקופות החולים מעבירות מזכר עכשיו כדי להזכיר את הנוהל! זה הוביל אותי לשלב הנכסף:


הנפש נרגעת כי את מבינה שאם לא הייתה בעיה, לא היו מנסים למצוא פתרון - את לא ממציאה. שאם זה לא היה רגיש לא היה רעש סביב זה - החוויה שלך משנה. שאם את עשית פה משהו כדי לשנות אפילו קצת את החוויה לעוד נשים, אז גם אם זה לא היה קל- תהיי גאה!
שלב 8: התרוממות

הנפש נרגעת כי את מבינה שאם לא הייתה בעיה, לא היו מנסים למצוא פתרון. את לא ממציאה. שאם זה לא היה רגיש, לא היה רעש סביב זה. החוויה שלך משנה. שאם את עשית פה משהו כדי לשנות אפילו קצת את החוויה לעוד נשים, אז גם אם זה לא היה קל- תהיי גאה!


שלב 9-199: מדברות על זה

שתפי שתפי שתפי! בשיחה שבועית עם חברה שיתפתי אותה במה שקורה היא סיפרה לי שבדיוק עוד חודש היא אמורה לעשות בדיקה כזו במוסד אחר והודיעו לה מראש שהבדיקה נעשית עם חזה חשוף! יכולתי להפנות אותה לחוזר ולומר לה שזה לא חייב להיות ככה! איזה מזל שהיא יכלה לקבל חוויה אחרת. הסכמתי שהעדות שלי תשותף בדף של "קרן בריאה" וגם שם הגיבו שתי נשים שהן בדיוק אמורות לעשות את הבדיקה ואיזה יופי שהן יודעות! שיתפתי בחוויה הזו בשיחות סביב המיזם והחשיבות שלו, נתקלתי בכמה נשים שחוו אותו הדבר בבדיקה הזו והרגשתי פחות לבד. ​ שתפי כדי שידעו את הידע שצברת. שתפי כי יכול להיות שיש איזה משהו מערכתי שצריך לשנות פה ואם לא נדבר בינינו לא נגלה מה צריך לשנות. שתפי כי לשמוע שיש נשים שעושות שינוי, נותן לעוד נשים את הכוח לשנות. שתפי כדי לא להרגיש לבד ולעזור לנשים אחרות להרגיש שהן לא לבד. שתפי כי את נמרה אמיתית ומגיע לך מחיאות כפיים! או לפחות טפיחה על השכם- כל הכבוד דנה!


סיכום? טוב, נו....

" אני שמחה שעשיתי את זה. היו רגעים שהיו לי לא פשוטים, התמודדתי ראש בראש מול החששות שלי. מול ההתניות שלי להיות חולה טובה ואמפטית כלפי הצוות. הייתי צריכה לצאת קצת מעצמי כדי לעשות את זה. אבל כשעשיתי את זה, כשראיתי שיש דברים שקורים, שבתקווה משהו גם ישתנה, שחברות שלי זכו לחוויה טובה יותר - זה היה שווה את זה. זה היה הרבה פחות מסובך ממש שחשבתי ולקח ממני הרבה פחות כוחות ממה שחשבתי. ​ אם לא נרים קול ונשתמש בערוצים שניתנו לנו כדי להתלונן - למה שמישהו שם למעלה במשרדים ידע בכלל שיש משהו לא בסדר?" ​

סה"כ ניקוד לחוויה :


0 views0 comments

Recent Posts

See All