5 שיעורים שלמדתי מבחורה עיוורת על נשיות, בריאות ומיניות
דנה אורקין
יזמית האתר, סקרנית, מרפאה בעיסוק במקצוע
עיקר העניין שלי בתחומי הבריאות הנשית הגיע לאחר שיחות רבות עם חברותיי. החשיפה לכל כך הרבה עולמות תוכן שקשורים לבריאות הנשית, לחוויות הבסיסיות המשותפות לכולנו, סיקרנה אותי מאוד. כשחשבתי על הדברים הראשונים שאכתוב או אחקור, היה לי ברור שאני הולכת לדבר עם חברתי העיוורת(לא-לא, לא "בעלת עיוורון", היא מתעקשת). בשיחות רבות על החיים גיליתי כמה העולם שלה מרתק והזווית שלה על חוויות דומות היא שונה לעתים. באופן כללי, אנצל כל הזדמנות לקשקש עם חברות שלי על התשוקה שלי אז, למה לא?
*הערה חשובה: איני מציינת את שמה כיוון והיא שומרת על צניעותה בתחום.
והרי התוצאות:
1. ווסת ובריאות – האם אני באמת מכירה את הגוף שלי?
אחד הדברים הכי יפים שלמדתי מהשיחה עם חברתי הייתה על רמת המודעות שהייתה לה לגוף שלה ולסימנים שהוא משדר.
"המחזור שלי לא נותן לי להיות מופתעת, הוא דואג לשלוח לי סימני אזהרה. שלושה ימים לפני אני מקבלת בחילה, יומיים לפני מתחילה אי נוחות ובאותו היום הכאבים הם אינטנסיביים. אני כבר יודעת בדיוק מתי הוא אמור להגיע. בין המחזורים אחת לחודש אני מקבלת כאב חד ומהיר בגב, ככה אני יודעת שאני מבייצת."
כששמעתי את זה ממנה עברתי גל שלם של תחושות- זה התחיל בפליאה, על כך שהיא כל כך מודעת. עבר לתהייה, על כל הפעמים שבהן המחזור שלי הפתיע אותי. הסתיים בקנאה חברית על רמת ההיכרות שלה עם הגוף שלה.
תמיד לפני קבלת הווסת אני נמצאת במן גל של מיחושים ורגשות שמרגישים כאילו נטמעים בתוך שאר הדברים של היום. אני יכולה להרגיש שמשהו מתרחש אבל לא תמיד יודעת לשייך למה ואז מגיע הרגע שבו אני מגלה ש#התחלנו. אני יכולה לציין כמה תסמינים קבועים אבל לא לחבר אותם לזמן מדויק או להבין מה בדיוק יגיע אחרי. אני מרגישה שבמודעות הזו יש הקלה. אך היא תמיד הרגישה עבורי קשה מידי להשגה.
בפועל היא מספרת שאין כאן סוד גדול, היא נאלצה להשתמש בסימנים שאינם ראייה כדי לדעת מה מצבה. החל מחוש הריח – ריחות גוף, ריחות של הפרשות, ועד תחושות פיזיות משתנות. יש לה למעשה קשר בלתי אמצעי עם הגוף שלה, היא משקללת את כל הסימנים ויודעת מה המצב. כשאת לומדת להכיר את הגוף שלך ככה, יהיה קשה להפתיע אותך.
2. היגעלות היא לרעתנו
כבר מלפני שנים רבות מאוד נכנסה בתרבות הרתיעה מווסת. בשלב כלשהו נכנסה מערכת השיווק המערבית לתוך התחתונים שלנו והמשיכה לייצר רתיעה כוללת. מעודדים אותנו לשים תחתוניות יומיות כי הפרשות זה מגעיל. לשטוף את הפות במגוון סבונים, על אף שזה מזיק לה, בגלל שהריח הטבעי שלנו הוא משהו שיש "לטפל בו" ולהעלים. מעודדים שימוש בתחבושות חד פעמיות ומזיקות לסביבה (יש שיטענו גם לבריאות) כדי לזרוק ולהרחיק את הווסת כמה שיות ררחוק מאיתנו. בפרסומות כלל לא הראו דם, אלא את הנוזל הכחול המפורסם, כדי שלא יהיה אזכור להפרשות הנוראות.
אבל כשאת לא רואה, לריחות ולמרקמים שלך יש משמעות אדירה. הם אלו שמתריעים לך באיזה שלב את במחזור החודשי והאם יש משהו לא תקין שקורה שם למטה. כששאלתי את חברתי איך היא יודעת שמשהו לא בסדר, וצריך לפנות לרופא היא אמרה בפשטות "אני מריחה ומרגישה את המרקמים, למדתי עם הזמן מה נורמלי ומה לא, אני גם ערה לסימנים אחרים ואז אני יודעת לפנות לעזרה במידה ואני זקוקה לה".
מעניין כמה התלבטויות היו נחסכות לי אם הייתי יודעת להבין ככה את ההפרשות ולא מנסה להבין על פי צבע.
3. מה אנחנו חייבות אחת לשנייה
את הסיפור שלה על הפעם ראשונה שקיבלה מחזור אני לא אשכח כי השאיר בי רושם צורם. היה בו צער רב ומידה מסויימת של מבוכה.
"קיבלתי את הווסת הראשונה בדיוק חודש לאחר שסיימתי לקרוא את "אני וגופי". הייתי כמעט בת 11 מה שאומר שהייתי בין הראשונות שקיבלו ווסת בכיתה."
לא הספר המפורסם ולא שיעורי חינוך מיני עם יוצעת בית הספר לא מלמדים באמת כיצד לשים תחבושת הגיינית. על טמפונים או אמצעים אחרים בכלל אין מה לדבר. אנחנו מנסות ללמוד ולהרכיב את זה בחושינו הטכניים בגדול. ואם היצרן הנחמד כתב- מסתכלות בהוראות.
את חברתי לימדה המדריכה שלה בקבוצה לילדים עם לקויות ראייה. "לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עם הדבר הזה שקיבלתי. היא לקחה אותי לשירותים אחרי הפגישה ופשוט הדריכה אותי שלב אחר שלב איך לשים תחבושת הגיינית, וזה הציל אותי". באופן כללי, היא הסבירה שיש ערך עצום בכך שמי שמסבירה לך מגיעה מרקע דומה. אפשר להבין את זה באופן אינטואיטיבי, באותה מידה שלא הייתי רוצה שגבר יסביר לי איך להשתמש בטמפונים.
אבל מעבר לדברים הטכניים, הייתה שאלה שהדהדה בי:
"בפעם הראשונה, איך בעצם ידעת שקיבלת? הרי אף פעם לא קרה לך דבר דומה"
"אמרו לי." כאן שקעתי לרגע קל של השתתקות.
אני חושבת שאחד הפחדים הגדולים של נשים בעיקר בגילאים הצעירים הוא הסיכוי שתכתימי את עצמך. בריתות חברתיות וטכניקות מתוחכמות נוצרו כדי לטפל בבעיה. בהיתי בישבנים רבים של חברותיי לכיתה כדי לאשר להן שאין זכר לווסת. אם הייתה פאלטה, היינו צריכות למצוא את היחידה בכיתה שיש לה סווטשירט ביוני כדי שתיתן לה לקשור אותו מסביב למתניים.
אבל היא, בסופו של דבר בתור ילדה צעירה עם עיוורון לא יכלה לדעת בעצמה. מה שהשאיר אותה בסיטואציה לא פשוטה. היא המשיכה ותיארה כי המורכבות הייתה גם קשורה בכך שקיבלה ווסת בגיל צעיר יחסית. על המורכבות של קבלת הווסת בגיל מוקדם עוד נהיה חייבות לכתוב בהמשך. הבנות בכיתה היו לועגות לה בנוגע לכך. היא הייתה צריכה ללכת ולהחליף תחבושות כל מעט זמן כי לא ידעה להרגיש מתי יש צורך.
אני באופן אישי, מאמינה באחוות נשים בסיסית שהיא מעבר לכל. אחווה שמחייבת אותנו בסופו של דבר, ליטרלי, לשמור אחת לשנייה על התחת. כולי תקווה שבעזרת חינוך החוויות הקשות האלו ישתנו.
4. מה אנחנו מעיזות לבקש מהרופאים שלנו
"כשאני הולכת לכל תהליך רפואי אני חייבת שיסבירו לי בדיוק מה הולכים לעשות לי. אני לא יכולה שיפתיעו אותי פתאום. עכשיו למשל בבדיקת הקורונה, הגיע בודק אליי הביתה לעשות לי בדיקה (שתודה לאל הייתה שלילית), הייתי חייבת לדאוג שיבין שאני לא יכולה שיעשה את הבדיקה מבלי לומר לי, אני הרי לא רואה את זה מגיע. תארי לעצמך שהיה דוחף לי את המטוש לאף מבלי שהייתי מוכנה".
כשהיא אמרה את זה הייתי בהשטעות- זה כל כך נכון! איזה נורא זה היה אם היו מבצעים לה בדיקה בלי שהיא הייתה מוכנה כלל או ידעה על מה מדובר! המרפאה בעיסוק שבי התפרצה וכולי רוח קרב כבר דמיינתי מסע הסברה לצוותים רפואיים שנוגע להנגשת הבדיקות לבעלי מוגבלויות.
אבל יומיים לאחר השיחה בערך כשהפסקתי לזמום תוכניות משנות עולם במקלחת, החלטתי להסתכל על עצמי ועל הבדיקות ה"רגילות" שעברתי כאישה במערכת הרפואית.
את מגיעה לרופא הנשים למשל, מתיישבת על הכיסא באי נוחות, הוא מוציא את הספקולום- המכשיר המוזר הזה שנראה כאילו הוצע מסרט על רפואת ימי הביניים. ו....האם הוא מסביר מה הוא הולך לעשות? האם הגיוני שהוא פשוט יניח שאני יודעת מה הוא הולך לעשות? כמה פעמים אני התעקשתי שיסבירו לי במה כרוכה הבדיקה מבחינת החוויה שלי?
רופא טוב בדרך כלל מסביר מה הוא הולך לעשות, אבל זכורות לי פעמים שהופתעתי ע"י הבדיקה.
אנחנו צריכות ללמוד לדרוש הסבר על הבדיקות בדיוק כמוהה, לא תמיד נראות המכשיר מעידה על אופי הבדיקה ואנחנו צריכות לדעת כדי להרגיש יותר בנוח. החוויה שלנו היא חשובה!
5. מיניות- מאיפה את משיגה את המידע שלך?
אם ישאלו אותי מאיפה למדתי על מין, אני כנראה אענה שזה היה מאין שילוב כזה בין חינוך מיני בבית הספר, שיחות עם אמא, ספרים למתבגרות וטלוויזיה. אבל אחרי השיחה עם חברתי הבנתי שהמאזן מוטה באופן קיצוני לטלוויזיה ומעולם לא ייחסתי לזה חשיבות.
"פעם ראשונה שהתנשקתי צרפתית" היא מספרת "בכלל לא ידעתי שזה מה שעשיתי. הרי מעולם לא ראיתי טלוויזיה, לא הייתה סיבה שאדע על מה מדובר ואיך קוראים לזה. לא היה לי איך לדעת!" האמירה שלה הייתה כל כך הגיונית ופשוטה ומצד שני מהדהדת. אנחנו לוקחות כמובן מאליו את החשיפה שלנו למין ומיניות בטלוויזיה, תכנים באינטרנט וכו, והם מבוססים בעיקר על ראייה. אנחנו לומדות מכל הטלנובלות והסדרות איך זה מתחיל, איך נראה סיפור אהבה, איך נראית מיניות. אנחנו יודעות מה זה נשיקה וכנראה שראינו יותר מכמה סוגים שלה. אנחנו יודעות שיש כזה דבר אורגזמה ושזה משהו שצריך לשאוף אליו. מי מאיתנו למדה את זה בשיחה עם אמא או בשיעור חינוך מיני עם היועצת?
אפילו יותר מזה: יש לנו מושג לפחות מוערך של איך נראית האנטומיה הגברית.
"תארי לך שפעם ראשונה שהבנתי מה זה פין הייתה כשנפגשתי עם אחד, של בן-זוג שהיה לי. שיעורי חינוך מיני בבית הספר ממש לא היו לי רלוונטיים כי היו מבוססי ראייה ושיעורי חינוך מיני לעיוורים עדיין לא היו מספיק פרקטיים. הם גם היו ממש לא קשורים ולא מכילים, היה מאוד קשה בשבילי בתור צעירה לבוא ולשאול שאלות".
חברתי דיברה על חוסר במאזן הכוחות שיש בין אנשים רואים לעיוורים בעולם של ידע על מיניות. אני מבינה את היתרונות- אין ספק שלחשיפה שהייתה לנו לכל מיני אמצעי תקשורת היה תפקיד חשוב בלספק מידע על מין ומיניות. בייחוד בהשוואה לשיעורי חינוך מיני, שמעולם לא נזכרו עבורי כתורמים והתעסקו בעיקר בהימנעות ממחלות. אבל לא יכולתי שלא לתהות לעצמי, האם באמת יש בחשיפה הזו הרבה יתרונות?
כשאנחנו חשופות לכל כך הרבה תכנים אנחנו מושפעות מהם בצורה אדירה. התכנים שמוצגים הם מאוד ספציפיים ולרוב תבניתיים. אנחנו מקבלות רושם של מה נכון ולא נכון, מה מקובל ומה לא מקובל, מה מגניב ומה לא. לתכנים האלו יש השפעה אדירה על איך שאנחנו מפתחות ומקבלות את המיניות שלנו. הם מחווטים את כל התפישה שלנו לגבי מין ואין לנו הרבה שליטה אם מדובר בהשפעות טובות או לא. אנחנו לומדות את התחום במהלך החיים אבל הראש שלנו כבר מלא בתפישות מסויימות. והמוח עובד כך שבדרך כלל, נשתדל להתאים את המציאות לתפישות שלנו.
"כשאני ארצה לדעת יותר או להתייעץ, אלך לחברות הכי טובות שלי שהכרתי במהלך השנים" אמרה חברתי. אבל אני בליבי חשבתי לעצמי – אני רק מקווה שאנחנו יודעות יותר.
דנה אורקין
מרפאה בעיסוק עם התמחות בגיל השלישי. ראש גדול וחרדות גדולות יותר
